בכל שבת בסביבות שש בבוקר, אהובתי ואני המכורים בין השאר גם לטקסים ולשגרה, יוצאים מביתנו רכובים על אופנינו הישנות לכיוון השוק, בחברתה של כלבתנו הנאמנה שירלי שאף פעם לא ממש משתגעת על כל העסק הזה של לקום מרביצתה התמידית על השטיח בבית החמים, לרוץ לצדנו, ולבזבז קלוריות מיותרות סתם כך שלא לצורך.
זהו אמנם סיפור משעשע הלקוח מההווי של עיירתנו הקטנה, אך הוא מלווה בקצת עצב על עולמנו המשתנה אל מול עינינו והזמן שלעולם לא עומד מלכת.