כפות רגליה התחפרו באדמה החולית שמתחת לספסל. היא הניחה לגרגרים לכסות את עורה בחמימות זורמת, מלטפת, כמעט כמו מגע אוהב. כמה זמן עבר מאז נגע בה מישהו? כמה זמן מאז חיבקה ונישקה אדם אחר, ילד, נכד? מחשבותיה נדדו. העץ לחש לה והאדמה ליטפה אותה.
הסגר והקורונה השאירו את חנה לבד, כולם הרי שומרים על סבתא שלא תדבק. אין ביקורי משפחה, אין מפגשים עם חברות, אין אפילו שיחות במכולת השכונתית. את המזור היחיד לבדידותה היא מוצאת בעץ האקליפטוס המלחשש והמרקד ברוח, ושירו מעלה זכרונות השוברים רסיסים מליבה ונושרים בזה אחר זה יחד עם דמעותיה אל האדמה, האוספת אותם בחמלה. לסיפור הקודם בסדרה, יסוד : מים https://www.poolabook.com/book-details?bookid=737 תמונת כריכה: בשמת ליבובסקי