באיזי, רות, שרוול אחד, שרוול שני, מחייכת אליו. מסדרת את הצווארון, רוכסת את הכפתורים. שבעה. לאט. לאט. לא למהר. בסבלנות, באיזי, שלא ידע שאני על סף התפקעות. כל דבר מעלה אצלו את מפלס החשדנות, בסך הכול אדם קטן ומבוהל, גיבור על חלשים, שזו אני. אישה חלשה. נכנעת. תמיד מרצה.
שני סיפורי חיים החוצים זה את נתיבו של זה, שני גיבורים, הזדמנות שנייה ועיר אחת. רות בורחת. נמלטת עם אקדח מוסתר בבגדיה. אורי אבוד. מחפש מפלט מהחיים שהרס, מהאשמה החונקת אותו. שניהם מוצאים את עצמם באותו מקום—בירוחם, עיר ששמה מבטא נחמה והבטחה–בין זרים שהופכים במהרה לחברים, למשפחה. יש מקום הוא סיפור על הסתרה ועל כפרה, על כוחנו להושיע את עצמנו ועל כוחה של קהילה לגאול אותנו. בספרה העשרים ואחד, מחברת רבי־המכר אדיבה גפן רותמת את כישרונה וניסיונה לרקימת עלילות, ופורשת בפני קוראיה דרמה אנושית רבת תהפוכות